<h1>חדושי הר"י מיגש — שבועות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[שבועות ל"ד ע"ב] מחכו עלה במערבא. אהאי גזירה שוה דר' שמעון, ודייקינן, השתא מאי חוכא, ואתינא לאוקמה אהא דקתני מה לפקדון שלא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, תאמר בעדות שעשה בו מושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו, והיינו חוכא מדקאמר תאמר בעדות שעשה בו מושבע כנשבע אלמא נשבע מפי עצמו בשבועת עדות חייב מנא ליה, לאו דגמר ליה מפקדון, ואמאי חייב והא ושמעה קול אלה כתיב [ויקרא ה' א'] דהוא מושבע מפי אחרים אלא לאו מפקדון גמר לה וכיון דגמר לה לשבועת העדות נשבע מפי עצמו מפקדון, ליגמר נמי מפי אחרים בפקדון משבועת העדות, ומהדרינן, ומאי חוכא דילמא האי דאית ליה נשבע מפי עצמו בשבועת העדות לא מפקדון גמר לה, אבל בקל וחומר הוא דמייתי לה, ולעולם לאו לשבועת העדות גמר מפקדון ולא פקדון גמר מעדות אלא מזיד כשוגג חוכא וכו'.
אמר להו רב הונא ומאי חוכא. דילמא דר' שמעון היינו טעמא דלא מיחייב מזיד בקרבן שבועת הפקדון משום דמיגמר גמר לה מאשם מעילות דכתיב [ויקרא ה' ט"ו] נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' וגו', מה אשם דהתם בשוגג ולא במזיד אף אשם נמי דפקדון בשוגג ולא במזיד, ומהדרינן, והיינו חוכא אדיליף ליה ממעילה לילפת משבועת עדות, מה התם מזיד חייב אף פקדון נמי מזיד חייב, מסתברא ממעילה הוה ליה למילף שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש אשם, פירוש, בפקדון כתיב ביה ומעלה מעל בה', ובאשם מעילה כתיב נפש כי תמעול מעל, לאפוקי עדות דלא כתיב ביה ומעלה מעל, ופקדון ומעילה תרוייהו שוו ביה הכל אנשים ונשים רחוקים וקרובים כשרים ופסולים, לאפוקי עדות דכשרים הראויים לעדות הוא דמחייבין, קרובים ופסולים ונשים שאינן ראויים לעדות פטורים, ופקדון ומעילה בתרוייהו מטיא ליה הנאה, דבמעילה הא קאכל מקדשי ה' ואיתהני בההוא אכילה, ובפקדון נמי איתא הנאה בההיא גזילה דגזל, ופקדון דכחש, לאפוקי כפירת עדות דלא איתהני מידי בההוא כפירה, ופקדון ומעילה תרוייהו [קרבן קבוע אית בהו לאפוקי עדות דקרבן עולה ויורד הוא, ופקדון ומעילה תרוייהו] אית בהו חומש, לאפוקי עדות דלית ביה חומש, ופקדון ומעילה תרוייהו [אית בהו קרבן] אשם לאפוקי עדות דקרבנו חטאת.
ואקשינן, אדרבה מעדות הוה ליה למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין. פירוש, בעדות כתיב ביה נפש כי תחטא, ובפקדון נמי כתיב ביה נפש כי תחטא לאפוקי מעילה דלא כתיב ביה נפש כי תחטא, אלא נפש כי תמעול מעל, ואם תאמר והא במעילה נמי כתיב [ויקרא ה' ט"ו] וחטאה בשגגה מקדשי ה', ההוא כמה דאת אמרת ואכלה מקדשי ה', הואיל ולא הקדים וכתב נפש כי תחטא כמו שהקדים בעדות ובפקדון, ועדות ופקדון נמי תרוייהו הדיוט, לאפוקי מעילה שהוא קדש, ועדות ופקדון תרוייהו לא מיחייבי בה ההוא קרבן, אלא על שבועה שנשבע, לאפוקי מעילה דלאו אשבועה מייתי אלא אאכילה, ועדות ופקדון תרוייהו לא מחייב ביה קרבן שבועה אלא עד דתבע ליה בעל העדות ובעל הפקדון, לאפוקי מעילה דלית ביה תובע ונתבע.
ומהדרינן, הנך נפישין, ואלא מאי חוכא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרי היינו חוכא מכדי ר' שמעון גזירה שוה גמיר וכו'. פירוש, כלומר נהי דלענין נשבע מפי עצמו בעדות לא ילפת לה בגזירה שוה מפקדון, אלא בקל וחומר הוא דאייתי ליה כדקאמר לעיל, מכל מקום האי דיליף לה לעדות מפקדון בגזירה שוה לענין תביעת ממון, כדקאמר בהדיא ר' שמעון אומר נאמר חייב כאן וחייב בפקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, וכיון דיליף לה לעדות מפקדון לענין תביעת ממון, ליליף נמי לפקדון מעדות לענין מושבע מאחרים, ולענין מזיד כשוגג, ואמאי קא פריך מה לפקדון [שכן] לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג.
ואכתי מאי חוכא דילמא כי פריך מיקמי דתיקום ליה גזירה שוה, לבתר דקמא ליה גזירה שוה לא פריך. כלומר בעידנא דפרכינן עליה דר' שמעון בהאי פירכא אי הוה מודה ליה בהאי גזירה שוה דיליה ודאי לא הוה פרכינן עליה מידי, דכי היכי דילפינן לעדות מפקדון בגזירה שוה לענין תביעת ממון, הכי נמי ילפינן ליה לפקדון בגזירה שוה מעדות לענין מזיד ומושבע מפי אחרים, אלא האי אי דפרכינן עליה בהאי פירכא למידחיה לההוא גזירה שוה דיליף הוא דפרכינן ליה, ומשום הכי קא פרכינן עליה בהאי פרכא, דהא מאן דפריך לא קא מודה ליה לר' שמעון בהאי גזירה שוה דיליה. ויש לפרש פירוש אחר, מכדי גזירה שוה גמיר שהוא תחטא תחטא כדאמרינן לבסוף תלמוד לומר תחטא תחטא, וכיון דגמיר לה להא גזירה שוה אמאי פריך מעיקרא מה לשבועת העדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, תאמר בשבועת הפקדון שלא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג דמשמע שדבר ידוע הוא דשבועת הפקדון לא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג ופריך ומאי חוכא דילמא כי פריך הכי מיקמי דתיקום ליה האי גזירה שוה, לבתר דקמא ליה האי גזירה שוה לא קא פריך. ודייקינן, מכלל דבתר דקאמר ליה לרבי שמעון האי גזירה שוה דיליה לא קא פריך מזיד כשוגג, אלא קא יליף לה לפקדון נמי דמזיד חייב מעדות, והאמר להו רבא בר איתי [לרבנן] מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא נתנה לכפרה ר' שמעון היא, אלמא אף על גב דיליף לעדות בגזירה שוה מפקדון לענין תביעת ממון הנה לא יליף לפקדון בגזירה שוה מעדות לענין מזיד.
ומהדרינן, דילמא מזיד כשוגג פריך דגמר לה לה ממעילה. כלומר לעולם יליף גזירה שוה לפקדון נמי מעדות, כי היכי דיליף לעדות מפקדון לענין תביעת ממון, מיהו כי יליף גזירה שוה לפקדון מעדות הני מילי לענין מושבע מפי אחרים, דליכא למיגמריה ממעילה, אבל מזיד כשוגג כיון דאיכא למיגמריה ממעילה, ממעילה יליף לה דפטור שכן שוה לו בכל נהנה בקבוע חומש ואשם (כדאמרינן לעיל) [והני מדות נפישי מהנך מדות דשווה בהו הפקדון לעדות כדאמרינן לעיל] הנך נפישין.
ודייקינן, וכיון דקם ליה דמזיד בפקדון פטור דגמר לה ממעילה, ליגמר נמי לעדות בגזירה שוה מפקדון דמזיד פטור, כי היכי דיליף לה בגזירה שוה מפקדון לענין תביעת ממון, ומהדרינן, להכי כתביה רחמנא לשבועת עדות גבי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו דבכולהו כתיב בהו ונעלם והכא לא כתיב ונעלם, למימרא דבכולהו מזיד פטור מן הקרבן, בר משבועת עדות במזיד חייב, ומהאי טעמא הוא דלא ילפינן ליה לעדות מפקדון בגזירה שוה בהאי אנפא.
[שבועות ל"ז ע"א] אמר להו רבא בר איתי מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה רבי שמעון היא. כלומר לעולם לרבנן כיון דסבירא להו דזדון שבועת הפקדון מיחייב ביה נמי קרבן אף על גב דאתרו ביה נמי קרבן מייתי, מלקא לא לקי, והאי מתניתא דהכא דקתני חמורה ממנו ושמע מינה במזיד דשבועת הפקדון מיחייב מלקות ר' שמעון היא דסבר זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה, והאי דקתני חמורה לא משום דשבועת העדות מיחייב בה קרבן בלחוד ושבועת הפקדון מיחייב תרתי קרבן ומלקות ולכך הוא דקתני חמורה, דהא ר' שמעון לית ליה קרבן בזדון שבועת הפקדון, אלא לעולם בזדון שבועת העדות חדא מחייב דהוא קרבן וזדון שבועת הפקדון חדא מחייב דהוא מלקות, וכי תימא כיון דהאי חדא מחייב והאי חדא מיחייב מאי חמורה, משום דניחא ליה לאיניש לאתויי קרבן ולא לילקי. ולא היא, כלומר לעולם ר' שמעון היא כדקא אמרת, ולאו מהאי טעמא הוא דקתני חמורה, אלא בענין שגגה הוא דקתני חמורה, משום דשגגת שבועת עדות סגי ליה בחטאת בת דינקא דהוא קרבן עולה ויורד, ואילו גבי שבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים. ועיקר מימריה דר' שמעון מפורש בפרק שבועת העדות [לעיל ל"ג ע"ב], דגרסינן התם רבי שמעון אומר חייב כאן וחייב בפקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו' עד מה לפקדון שכן לא עשה בו מזיד כשוגג מושבע כנשבע וכו', ופרישנא התם [ל"ד ע"ב] דהיינו טעמיה דר' שמעון דגמר לה ממעילה, מה מעילה במזיד פטור מקרבן, אף שבועת הפקדון במזיד פטור מקרבן. ולאחר שהעמדנו ברייתא זו כר' שמעון בא רב כהנא ואמר בר מינה דההיא, כלומר אי אתם צריכין להעמידה כר' שמעון דאנן מתנינן לה, ולאו הכי כדקא מתניתו ליה, קא מתנינא לה אנא, כי היכי דאיצטריך לאוקומה כר' שמעון, אלא הכי קא מתנינא לה חמורה ממנו שבועת הפקדון שאחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים חייב בה, ומאי חמורה, דאילו התם בשבועת העדות בחטאת בת דינקא סגי ליה דהוא קרבן עולה ויורד, ואילו בשבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים כמו שאמרנו. ואמרינן, אי הכי ליגמר מינה דזדון שבועת הפקדון קרבן מייתי מלקא לא לקי, ודחינן, דילמא כשלא אתרו ביה מיבעיא ליה, דתניא לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה, עיקרה בספרי [במדבר ו' פרשתא קי] בענין וכי ימות עליו מת בפתע פתאום ולא איפשיט בעיא דרב כהנא וכיון דלא איפשיט אף על גב דאיכא עדים ואתרו ביה, קרבן מייתי מילקא לא לקי, דלית ליה לאפטוריה מקרבן דכתיב בהדיא, ולחיוביה מלקות מספיקא.
[שבועות כ"ד ע"ב] והרי הקדש דאפשר נמי דמיתשיל עליה ופקע איסורא וקתני, ומהדרינן, הא אוקימנה בבכור דלא אפשר לאיתשולי עליה דהא קדושה הבאה מאליו הוא, ואיבעית אימא כי קתני קרבן קבוע, אבל שבועה דקרבן עולה ויורד הוא לא קתני, ואקשינן והא טמא שאכל את הקדש דקרבן עולה ויורד הוא וקתני. ומהדרינן, אפשר לאוקומה דהאי טמא נשיא הוא, ומני רבי אליעזר היא דאמר נשיא טמא שאכל את הקדש מביא קרבן שעיר כמו שמביא על כל עבירות שבתורה, דהוה ליה קרבן קבוע. ועיקר מימריה דר' אליעזר מפורש במסכת הוריות בסוף פרק שני [ט' ע"ב].
<h2>דף ו.</h2>
[שבועות י' ע"ב] יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא אמר ליה רב חסדא מאן (דאית) [צאית] לך ולר' יוחנן רבך, וכי קדושה שבהן להיכן הלכה. כלומר כיון שלא נולד בהן מום, קדושה שבהן להיכן הלכה כדי שיפדו. ודייקינן ומי אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, והתנן בשקלים פרק רביעי (משנה ה') מותר הקטורת מה היו עושין בה. פירוש, הקטורת שעשו מתרומת הלשכה של שנה זו אם נגמרה [השנה] ונשאר מאותה קטורת מה שלא הוצרך לו, ואי אפשר להקריבו בשנה האחרת, שהרי מתרומת הלשכה של שנה שעברה נעשה, מה היו עושין באותו מותר, מפרישין ממנה שכר האומנין, פירוש כגון שבנו בבית המקדש או שעשו כלים ממלאכת הקדש מפרישין לה מאותה הקטורת בכדי שכר האומנין. ומחללין אותה על מעות האומנין. פירוש, כגון שהיה שכרן עשר סלעים, מפרישין מן הקטורת מה ששוה אחד עשר סלעים, ולוקחין מהם אחד משלהן כנגד אותו סלע שהעדיפו להם בקטורת על כדי שכרן, ומחללין את הכל על אותו סלע, כדקיימא לן [מעילה י"ד ע"ב] דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכיון שנתחללה הקטורת על אותו סלע נותנין אותה לאומנין בשכרן, ולאחר כך חוזרין ולוקחין אותה מהם ונותנין להם הדמים מתרומה חדשה, כדי שתהא ראויה להקטיר אותה בשנה הנכנסת, שהרי קרבן חדש הוא מתרומה חדשה, ואי סלקא דעתך דאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, הכא לענין קטורת אמאי מחללין אותה על אותו סלע, כיון שלא נולד בה פסול נימא קדושה שבהן להיכן הלכה. ומהדרינן שאני קטורת דקדושת דמים הוא, פירוש, לפי שלא נעשית קדושת הגוף אלא לאחר שנתן בכלי שרת אעפ"י שעשויה היא מתחלת השנה מתרומת הלשכה של אותה שנה, אכתי קדושת דמים היא, וכי קאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, בקדושת הגוף, כגון תמידין וכיוצא בהן שהן כמו הקטורת שניתנה בכלי שרת להקטירה.
<h2>דף ז.</h2>
[שבועות י"ב ע"ב] ועל שאר עבירות שבתורה וכו'. דייקינן בגמרא ממתניתין, הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה [משלי כ"א כ"ז], ואי דעבד תשובה הא תניא [יומא פ"ו ע"א] עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, פירוש, דהא דקא מקשינן הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה, לאו למימרא דחייבי לא תעשה אף על פי דלא עבד תשובה מוחלין לו, משום דליכא למימרא הכי, דהא ודאי קל וחומר הוא, אלא האי דקא מקשינן מחייבי עשה, משום דמחייבי לא תעשה אפשר לאוקומה בדעשה תשובה, ואפילו הכי אין התשובה מכפרת לו אלא עם יום הכפורים, אבל חייבי עשה כיון דהא תניא בהדיא עבר על כל מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, משום הכי קא מקשינן הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה היא, ואי דעבד תשובה למה לי יום הכפורים, בלא יום הכפורים נמי תשובה מכפרת, דהא תניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. ואוקמה רבי זירא לעולם דלא עבד תשובה, אלא עומד במרדו הוא, ודקא אמרת אמאי יום הכפורים מכפר דהא זבח רשעים תועבה הוא. הא מני רבי היא דסבירא ליה דכל עבירות שבתורה ואפילו חמורות שבהן, כריתות ומיתות בית דין וכל שכן חייבי עשה ולא תעשה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול, כלומר פורק עול של תורה ועול מצות מעצמו כלל, כגון אלו המשומדים שהם כופרים בדת ישראל ופורקין עול תורה ועול מצות מהן, ונכנסין בדת הישמעאלים או בדת שאר האומות. והמגלה פנים בתורה דמפרש אותה בדרך המינות, כגון [ישו הנוצרי]. והמפר ברית בבשר פירוש, מילה שהיא בבשר, שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר. ואם לאו אין יום הכפורים מכפר, הרי מצינו לרבי בפירוש שאמר על כל עבירות שבתורה ואפילו כריתות ומיתות בית דין, וכל שכן עשה ולא תעשה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מהני תלת. וכיון שכן אפשר לאוקומה למתניתין בעומד במרדו ולא עשה תשובה, ואפילו הכי יום הכפורים מכפר, ומני רבי היא.
ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא, דתניא יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין שמכפר, תלמוד לומר יום הכפורים הוא מכל מקום. הנה אעפ"י שהוא רשע שהרי לא התענה ביום הכפורים ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה יום הכפורים מכפר, קשיא סתם סיפרא אסתם סיפרא, אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא רבי, כלומר ההיא סתמא דקתני שבים אין לא שבים לא ר' יהודה היא, והאי סיפרא אחרינא דקתני יום הכפורים מכפר מכל מקום רבי היא דמשמע דמכפר ואפילו על מי שהוא רשע ולא התענה ביום הכפורים ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה, רבי היא דאמר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר.
רבא אמר אמר הא והא רבי, ומודה רבי בכרת דיומא. כלומר אע"ג דסבירא ליה דכל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים עצמו מכפר, מודה דמי שמתחייב כרת ביום הכפורים עצמו מחמת שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה שאין אותו יום הכפורים מכפר לו על אותו עון, ואף על פי שמכפר הוא לו על שאר עונותיו שעשה קודם יום הכפורים עצמו, אי נמי ביום הכפורים שלא מחמת יום הכפורים עצמו, הילכך ההיא סתמא דקתני יום הכפורים מכפר מכל מקום דמשמע דמכפר לו ואף על פי שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה אשאר עבירות קאי, בר מאותו עון של יום הכפורים עצמו, וההיא סתמא אחרינא דקתני שבים אין שאין שבים לא, אעון דיום הכפורים עצמו קאי, כגון שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה שאם עשה תשובה באותו יום הכפורים עצמו מכפר לאחר שעבר על הכרת ועשה מלאכה ואכל, יום הכפורים מכפר, שאעפ"י שבתחלתו הרי עבר על כרת דיומא ואכל ועשה מלאכה, כיון שחזר בו לאלתר ועשה תשובה באותו יום הכפורים עצמו מכפר לו, ואם עדיין עומד במרדו הוא ומשלים אותו היום ולא עשה תשובה אינו מכפר, דאי לא תימא הכי אלא אפילו כרת דיומא נמי סבירא ליה לרבי דאותו יום הכפורים מכפר לו ואפילו שלא עשה תשובה, האי דקאמר [ויקרא כ"ג כ"ט] כי כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה, היכי משכחת לה לרבי, כיון שאותו יום הכפורים מכפר לו הרי נפטר מכרת.
ומהדרינן אלמה לא [משכחת]. כלומר אי משום הא לא איריא, דאיכא למימר לעולם לרבי יום הכפורים מכפר ואפילו על כרת דיומא בין שעשה תשובה בין לא עשה תשובה, ודקא קאמרת אם כן האי דאמר רחמנא כי כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה היכי משכחת לה, כגון שאכל בליל יום הכפורים ומית בההוא ליליא דלא אתא ליה יממא לכפורי ליה.
<h2>דף ט.</h2>
[שבועות כ"ה ע"ב] אמרוה רבנן קמיה דאביי ואימא לאיחיובי עליה תרתי, ואמר להו אביי תרתי לא מציתו אמריתו, דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה, [ויקרא ה' ה'] אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים, ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא, לכדתניא בכולן וכו'. פירוש, בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי נאמר ונעלם, וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב קרבן עולה ויורד על המזיד (בשוגג) [כשוגג], אמרן ליה רבנן לאביי ואימא במזיד מחייב חדא משום שבועת העדות, אבל בשוגג כיון דאיכא לחייבו נמי משום שבועת ביטוי מחייב תרתי, חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת עדות, אמר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים, ואי במזיד מי איכא תרתי, כלומר האי דמעיט רחמנא מלחייבו תרתי במאי, אי במזיד אמאי איצטריך למעוטי, תיפוק לי דשבועת ביטוי גופה בשוגג הוא דמחייב קרבן, במזיד לא מחייב קרבן, אלא לאו בשוגג וקאמר רחמנא לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים.
ודייקינן [שבועות ל"ד ע"ב], וכיון דקם ליה דמזיד בפקדון פטור דגמר לה ממעילה, ליגמר נמי לעדות בגזירה שוה מפקדון דמזיד פטור, כי היכי דיליף לה בגזירה שוה מפקדון לענין תביעת ממון, ומהדרינן, להכי כתביה רחמנא לשבועת עדות גבי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו דבכולהו כתיב בהו ונעלם והכא לא כתיב ונעלם, למימרא דבכולהו מזיד פטור מן הקרבן, בר משבועת עדות במזיד חייב, ומהאי טעמא הוא דלא ילפינן ליה לעדות מפקדון בגזירה שוה בהאי אנפא.
[שבועות ל"ד ע"א] והדר מקשי. אואין דשבועת ביטוי יוכיחו. פירוש, דכתיב [ויקרא ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב, מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא במזיד תבעוה עברוה, פירוש, בשבועת העדות והפקדון תרוייהו כתיב בהו נפש כי תחטא, מה שאין כן בשבועת ביטוי, ותרוייהו חייב בהו על המזיד דהא לא כתיב בהו ונעלם, מה שאין כן בשבועת ביטוי, ותרוייהו אין חייבין עד שישמעו מפי התובע, בשבועת העדות עד שיאמר להם התובע בואו והעידוני, אבל אם נשבעו קודם שישאל התובע אותם להעיד פטורין, ובשבועת הפקדון נמי אינו חייב עד שיתבע אותו ויאמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך, אבל אם נשבע קודם שיתבע אותו פטור, לאפוקי משבועת ביטוי שאין שם תובע ונתבע, ותרוייהו לא מיחייבי אלא לשעבר, לפי ששבועת העדות אינה אלא עדות שכבר ישנה אצלו, ושבועת הפקדון נמי אינה אלא על הפקדון שכבר הפקיד אצלו, ולא משכחת לה להבא, דהא לענין שבועת העדות אם אמר להם משביע אני עליכם לכשיהיה לי אצלכם עדות שתבואו ותעידוני פטורין, ולגבי פקדון נמי אם אמר לו [משביע אני) לכשיהיה לי אצלך פקדון שבועה שאין לך בידי פטור, לאפוקי שבועת ביטוי שהיא נמי להבא דכתיב להרע או להיטיב.
<h2>דף יג:</h2>
ואקשינן [שבועות כ"ג ע"א] ודילמא דבילה קעילית. כלומר ודילמא לעולם אימא לך שכר לאו איין קאי אלא מילתא באנפי נפשיה הוא, ואם תאמר כיון שאמר יין למה הוצרך לומר שכר, יש לומר דהאי שכר דבילה קעילית היא שמשכרת בני אדם כמו שמשכר היין, דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב, ומשום הכי קאמר רחמנא ואכלת, דהא יין על ידי אניגרון הוא, ושכר דבילה קעילית היא, דתרוייהו בני אכילה נינהו, אבל שתיה לעולם לאו אכילה הוא, ומהדרינן, גמר שכר שכר מנזיר, מה התם יין הוא דאסור, אבל דבילה קעילית לא, הכא נמי האי שכר איין קאי, אבל דבילה קעילית לא וכיון דאיין הוא דקאי, ליכא למימר דעל ידי אניגרון הוא, דלא משכר מידי, אבל שתיה ממש הוא, וקא קרי ליה ואכלת אלמא שתיה בכלל אכילה היא.
[שבועות כ"ד ע"ב] מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, ואלו הן, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. פירוש, האי טמא זר הוא שנמצא חייב חטאת משום אכילת חלב, וחטאת משום טמא שאכל את הקדש, וחטאת משום נותר, וחטאת משום יום הכפורים, ואשם מפני שהוא זר ואכל את הקדש, והני ארבע חטאות ואשם אחד איכא מנייהו דחייל באיסור מוסיף איסור חלב הוא האיסור הראשון, לפי שמשעה שנולד נאסר משום חלב שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה, הוקדשו מיגו דאיתוסף ביה בההוא הקדש איסור הנאה איתוסף ביה נמי איסור אכילה משום הקדש, ונמצא כשאכל שחייב חטאת משום חלב, ואשם משום זר שאכלה את הקדש. ועד כאן להדיוט הוא דאסור אבל לגבוה שרי, הוה ליה נותר, מיגו דאיתסף ביה איסורא לגבי גבוה איתוסף ביה נמי איסורא לגבי הדיוט, ונמצא שמתחייב עליו גם משום נותר, ועד כאן זה הזר בחלב הוא דהוה אסיר, אבל בבשר הקדש כגון פסח ושלמים שרי הוא ליה טמא, מיגו דאיתסר בחתיכות טהורות שהוא בשר הקדש איתסר נמי בחלב בכללן, והיינו איסור כולל, ונמצא שמתחייב עליו גם משום טמא שאכל את הקדש. ועד כאן בקדשים הוא דאסירי אבל בחולין שרי חל עליה יום הכפורים, מיגו דאיתסר בחולין איתסר נמי בהאי חלב בכללן, וגם זה אסור כולל, נמצא שחייב עליו ארבע חטאות ואשם אחד, חטאת אחד שהוא משום חלב הוא העיקר, וחטאת דנותר ואשם דזר שאכל את הקדש באיסור מוסיף, וחטאת דטמא שאכל את הקדש, וחטאת דיום הכפורים באיסור כולל. ועיקר האי מתניתין בכריתות [י"ג ע"ב] בפרק אמרו לו אכלת חלב, [ר' מאיר אומר אף] אם היתה שבת, [והוציאו חייב] והוא דאילו על הוצאת יום כפורים לא מחייב דקא סבר ר' מאיר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים. והכין פירושה בגמרא דיליה, וקא מותיב מינה השתא רבא בריה דרבה תיובתא עליה דרבא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים, דאלמא אפילו איסור הבא מעצמו חייל באיסור כולל, וקאמר מכדי האי תנא לאפרושי כמה חטאות אאכילה קא מהדר, וכיון שכן אי סלקא דעתך דאפילו איסור שמביא הוא על עצמו חייל נמי באיסור כולל, ליתני נמי חטאת חמשית, כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמיגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא נמי אחלב, ומהדרינן, האי תנא איסור הבא מאליו קתני, אבל איסור שמביא על עצמו לא קתני.
<h2>דף יד.</h2>
[שבועות כ"ד ע"ב] אמר רבא מאי טעמא דמאן דאית ליה איסור כולל מידי דהוה ליה איסור מוסיף. מה התם איסור חל על איסור באיסור מוסיף, הכא נמי איסור חל על איסור באיסור כולל, פירוש, איסור מוסיף, כגון בשר קדש שהוא ראוי לגבוה ואסור להדיוט הוה ליה נותר, מיגו דאיתוסף ביה איסורא לגבי גבוה, איתוסף ביה נמי גבי הדיוט, ופירוש איסור כולל, כגון טהור שהוא אסור בחלב ומותר בבשר קדש הוה ליה טמא מיגו דאיתסר בבשר קדש איתסר נמי בחלב, והיינו דאמרינן הכא ומאן דפטר באיסור כולל אמר לך איסור מוסיף איתוסף ביה איסורא בחתיכה עצמה, ואיסור כולל שהוא מחתיכה לחתיכה לא אמרינן.
<h2>דף יז:</h2>
[שבועות י"ח ע"א] אמר רבא ותרוייהו תנינהו כניסה תנינא דמחייב עליה פרישה תנינא דמחייב עליה. הכא קתני פירש מיד חייב אלמא מחייב אפרישה והתם קתני במסכת נדה [י"ד ע"א] נמצא על שלו, כלומר ששימש ופירש ונתקנח, ונמצא דם (טהור) אסודר שלו שנתקנח בו, טמאים וחייבין בקרבן, שהרי ודאי שהדם בשעת הבעילה היה, מאי לאו בסמוך לוסתה, והאי דמביא קרבן על אכניסה הוא, דהא על אפרישה לא מחייב כלל משום דאניס הוא, שהרי לא הרגיש בדבר אלא לאחר שפירש, אלמא כמו שחייבין על הפרישה היכא דהרגיש מקמי דלפרוש, כן חייבין על הכניסה סמוך לוסתה.
<h2>דף יח:</h2>
[שבועות י"ט ע"א] תנו רבנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון ולא נכנס במקדש, ואחר כך הלך בשני ונכנס במקדש חייב. פירוש, שהרי כשנכנס אחר כך למקדש מכל מקום טמא היה, הלך בראשון ונכנס למקדש בשני ונכנס חייב, פירוש, על הכניסה השניה שהרי מכל מקום טמא היה בשעת כניסה שניה, הלך בראשון ונכנס בשני ונכנס והזה ושנה, כלומר והזה בשלישי, ושנה והזה בשביעי וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב, פירוש, ואעפ"י שאין אנו יודעין באיזו כניסה היה טמא אם בראשונה אם בשניה מכל מקום אנו רואים שכבר נכנס אל המקדש כשהוא טמא, ור' שמעון פוטר ר' שמעון בן ר' יהודה פוטר בכולן.
[שבועות י"ט ע"ב] ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי ריש לקיש אדריש לקיש, דתניא בא לפניו ספק חלב. פירוש, ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואח"כ נודע לו שספק חלב היה, [ועוד בא לפניו ספק חלב ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואחר כך נודע לו שהוא ספק חלב] רבי אומר כשם שמביא קרבן [חטאת] על כל אחד ואחד, כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד וכו', ואמר ריש לקיש כאן שנה רבי ידיעת ספקות מתחלקות לחטאות. פירוש, קסבר ריש לקיש דהא דקתני רבי אומר כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד, הכי קאמר כשם שאילו נודע לו לבסוף שזה הספק חלב שאכל שחלב ודאי היה, מביא חטאת על כל אחד ואחד, שהרי נודע לו בנתיים שאכל ספק חלב, והידיעה מחלקת לחטאות, ואעפ"י שאותה ידיעה שחלקה בנתיים ספק ידיעה היתה, כן כשלא נודע לו לבסוף שחלב ודאי היה, אלא נודע לו שאכל אותו והוא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד לפי שאותן ידיעות שנודע לו בנתיים שאכל ספק חלב מחלקת לאשמות.
ורבי יוחנן אמר. לעולם אותן ידיעות שנודע לו בנתיים שאכל ספק חלב אינה מחלקת לחטאות, ואם יתברר לבסוף שחלב ודאי היה חטאת אחת הוא שמביא על הכל, והאי דקתני כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד, הכי קאמר כשם שידיעה ודאי בעלמא מחלקת לחטאות, כגון שאכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו ואחר כך אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו מביא חטאת על כל אחד ואחד, כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות. נמצא עכשיו לדברי ריש לקיש אליבא דרבי ידיעת ספק מחלקת לחטאות כמו שמחלקת ידיעת ודאי, אלמא עשו ספק ידיעה כידיעה, ולדברי ר' יוחנן ידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות אלמא לא עשו ספק ידיעה כידיעה, וכיון שכן קשיא דריש לקיש אדריש לקיש, קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן.
<h2>דף יט.</h2>
[שבועות י"ט ע"ב] אהא דקתני פוטר מכולן. דייקינן, ואפילו בקמייתא, שהוא הלך בראשון ולא נכנס, ואחר כך הלך בשני ונכנס, ואמאי פוטר בהן, והא ממה נפשך בכניסה שניה טמא הוא.
אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהלך בראשון. ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון דהויא ליה ידיעה דבתחילה מקצת ידיעה, תנא קמא סבר האי ידיעה דבתחילה ואפילו במקצת סגי ליה ור' שמעון סבר ידיעה מעליתא בעינן אבל מקצת ידיעה אינה ככל ידיעה.
הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב, ואמאי ספק ידיעה היא. פירוש, האי קושיא על ידיעה דבתחילה היא, שהרי כשהלך בראשון ונודע לו שהלך בה ספק ידיעה היא, לפי שאפשר שאותו שביל שהלך בו טהור היה, וכיון שכן כשנעלם ממנו אחר כך ונכנס אמאי יהא חייב, והנה הידיעה שבתחילה ספק ידיעה היא, וכן כשהלך בשביל השני ונודע לו שהלך בה, ואחר כך נעלם ממנו ונכנס אמאי חייב, והא הידיעה דבתחילה ספק ידיעה היא שהרי אפשר שהשביל הראשון הוא היה הטמא, וכבר הזה ושנה וטבל ממנו, וכיון שכן נמצאת ידיעה זו שנודע לו בתחילה שהלך בזה השביל השני שספק ידיעה היא ואמאי חייב, אמר רבי יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה, וריש לקיש אמר הא מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה, אבל ידיעה דבסוף דהכא ידיעה ודאי היא, שהרי ממה נפשך כבר נכנס אל המקדש כשהוא טמא.
בשלמא לרבי יוחנן. היינו דקאמר עשו כאן ספק ידיעה כידיעה, כלומר גבי ידיעה דבעינן בתחילה בטומאת מקדש וקדשיו הוא דעשו ספק ידיעה כידיעה, משום דלא כתיבה ביה ידיעה בהדיא אלא מדרשא הוא דאתיא, דכיון דלא כתיבא ביה ידיעה אלא מדרשא הוא דאתיא בידיעה דשניא מהעלמה סגי לן, אבל לגבי ידיעה דבסוף דכתיב בה [ויקרא ד' כ"ג] או הודע אליו חטאתו, ידיעה מעליתא בעינן, והא ידיעה דבנתיים ידיעה דבסוף היא, שהרי על חלב שכבר אכל הוא שנודע לו, אלא לריש לקיש כיון דהא איכא רבי דאית ליה ספק ידיעה כידיעה אמאי אצטריך לאוקומה כר' ישמעאל דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה נוקמה כרבי דאמר עשו ספק ידיעה כידיעה.
ומהדרינן הא קא משמע לן דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה. ודייקינן פשיטא מדמחיבי על העלם מקדש אלמא האי ונעלם ממנו תרי זמני לחייב על העלם מקדש ועל העלם טומאה הוא דקא דריש ליה, ולאו אידיעה בתחילה, ומהדרינן מהו דתימא כי לית ליה לר' ישמעאל ידיעה בתחילה מקראי אבל (מסברא) [מגמרא] אית ליה, קא משמע לן דלא בעי ידיעה בתחילה כלל לא מקראי ולא (מסברא) [מגמרא].
[שבועות י"ח ע"ב] פיסקא ממתניתין רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כו', על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם טומאה. פירוש, אהאי קראי קאי דכתיב [ויקרא ה' ב'] או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו וגומ', ר' עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא ואשם, על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש, ור' ישמעאל אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, ודייקינן בגמרא מאי בינייהו, פירוש בין ר' אליעזר בין רבי עקיבא מכדי תרוייהו אהעלם טומאה הוא דמחייבי ולא אהעלם מקדש, וכיון שכן מאי בינייהו, אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו, דר' אליעזר סבר בעינן עד דידע בתחילה ובסוף אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ונעלם בינתים, והיינו דקאמר שרץ ונעלם ממנו, על העלם שרץ הוא חייב, וכיון דבהעלמה, כי נעלם לו שנטמא בשרץ ואע"פ שיודע שהוא טמא ונעלם ממנו קרינא ביה, ממילא שמעת דידיעה דבעינן בתחילה ובסוף, בעינן עד דידע אי שרץ איטמי אי בנבלה איטמי. ור' עקיבא דאמר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב מכלל דלא בעי עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי דמרבי העלמה, העלמת הטומאה כולה בעינן, מכלל דבידיעה דתחילה וסוף סגי ליה בידיעת הטומאה, ואע"ג דלא ידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי.
[שבועות י"ט ע"א] ורבי אליעזר. האי בה דכתב רחמנא דמשמע עד דידע בה במה חטא מאי עביד ליה, ומהדרינן פרט למתעסק בעלמא. כגון שהיה מתעסק בעלמא ולא נתכוון למעשה בעולם לא למעשה היתר ולא למעשה איסור, ועלה בידו מעשה איסור, כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא נתכוון לחתיכה כלל, להכי כתב רחמנא בה כלומר עד שיתכוין למעשה, כגון שנתכון לחתוך את התלוש שהוא מעשה היתר וחתך את המחובר שהוא מעשה איסור, אבל שהיה מתעסק בעלמא ולא נתכוון למעשה בעולם לא למעשה היתר ולא למעשה איסור ועלה בידו מעשה איסור פטור הוא.
<h2>דף כב:</h2>
[שבועות כ"ד ע"ב] רב אשי אמר כי קתני מידי דחיילא אכשיעור. ולא אפחות מכשיעור, ושבועה דחיילא אפחות מכשיעור שהרי אם פירש בשבועתו שלא יאכל ואפילו כל שהוא חיילא שבועתו ומתחייב ואפילו כל שהוא לא קתני, ואקשינן, והרי הקדש דחייל איסוריה אפחות מכשיעור שהרי אם אכל אפילו פחות מכזית מעל, ומהדרינן, הא בעינן שוה פרוטה, כדתנן [מעילה י"ח ע"א] הנהנה שוה פרוטה מן הקדש מעל, דאלמא אם נהנה בפחות משוה פרוטה לא מעל, רב אשי מאויריא אמר רב זירא כי קתני זדונו כרת אבל זדונו לאו כגון שבועת בטוי לא קתני, ואקשינן, והא אשם דזדונו לאו כדגרסינן בפרק אלו הן הנשרפין [פ"ג ע"א] הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, וקיימא לן [כתובות כ"א ע"א] הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ומהדרינן, חטאות קא אמרינן אשמות לא קא אמרינן, כלומר האי דאמרינן דכי קתני זדונו כרת זדונו לאו לא קתני בחטאות הוא דקא אמרינן, באשמות לא ואפילו זדונו לאו נמי קתני.
<h2>דף כג.</h2>
[שבועות כ"ד ע"א] ודייקינן, בשלמא לריש לקיש. דמוקים לה למתניתין דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים חייב במפרש חצי שיעור דלא מושבע מהר סיני הוא דקא פטר ר' שמעון. פירוש, משום דקא סבר חצי שיעור אסור מן התורה והוא ליה מושבע מהר סיני כדתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד, אלא לר' יוחנן דמוקים לה בכולל דברים האסורין עם דברים המותרין מאי טעמיה דר' שמעון דפטר, ומהדרינן, רבי שמעון לטעמיה (דר' שמעון) דלית ליה איסור כולל, דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכפורים פטור, פירוש פטור מחיוב יום הכפורים משום דאין איסור יום הכפורים חל אאיסור נבילה, ואילו הוה ליה איסור כולל כי אכיל לנבילה ביום הכפורים הוה מחייב לה נמי משום איסור יום הכפורים, דכי היכי דמחייב משום נבילה, משום דמעיקרא אסור הוא בנבילה ומותר בשחוטה חל עליה יום הכפורים מיגו דאיתסר בשחוטה ובכולהו מילי דאכילה, אתסר נמי בנבילה.
<h2>דף כו.</h2>
[שבועות ח' ע"א] הא דאמרינן ואימא יולדת דחלק דמייתא בעולה ויורד. פירוש, שיהא שעיר זה מכפר, כגון שנשלמו ימי טוהר שלה ביום הכיפורים שתהא פטורה מלהביא קרבן יולדת. ומהדרינן אמר רב אושעיא לכל חטאתם [ויקרא ט"ז ט"ז] ולא לכל טומאתם. פירוש, מטומאות בני ישראל לכל חטאתם אמר רחמנא, טומאה שיש בה חטא, יצאה יולדת שעל טומאה היא מביאה, ולא על חטא. ודייקינן ולר' שמעון בן יוחאי דאמר [נדה ל"א ב'] יולדת נמי (חוטא האי) [חוטאת היא] מאי איכא למימר. פירוש, קסבר ר' שמעון בן יוחאי שהאשה בשעה שכורעת לילד ומצטערת בצירי יולדה נודרת היא שלא תיזקק [עוד] לבעלה, ולפיכך הצריכה הכתוב להביא קרבן להתכפר לה על אותו נדר, והויא לה חוטא, ר' שמעון לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע וכו', ועיקר מימריה דר' שמעון בפרקין.
ודייקינן והא איכא מצורע. דחלק דמתייא צפרים, שלא מצינו כן בכל הקרבנות, שאפילו בקרבן עולה ויורד נמי תורין ובני יונה הוא שהכשיר הכתוב אבל בצפרים לא, אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם והמצורע טומאה הוא דאיכא, אבל חטא ליכא. ודייקינן ולר' שמואל בר נחמני דאמר במסכת ערכין [ט"ז ע"א] על שבעה דברים נגעים באין. דאלמא הצרעת על חטא היא באה, מאי איכא למימר. ומהדרינן איכפר ליה נגעיה מעיקרא. כלומר הצרעת כבר כיפרה על אותו החטא, והאי דמייתי קרבן לאישתרויי בקהל הוא דמייתי, דהוה ליה מכשיר ולא מכפר, וכיון דקאמר רחמנא בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל לכל חטאתם, מכלל דהאי חטא מכי דאכתי צריך לכפרה הוא, ומצורע הא לא צריך לכפרה על אותו החטא, דהא כבר התכפר ליה בצרעת מעיקרא.
ודייקינן ואימא נזיר טמא דחלק דמייתי תורים ובני יונה. שלא מצינו כן בכל הקרבנות, שאפילו מי שהוא מתחייב בקרבן עולה ויורד עיקר חיובא בקרבן עשיר הוא, ואין ידו משגת מביא קרבן עני שתי תורין ובני יונה, אבל נזיר טמא עיקר חיובא בתורים ובני יונה הוא. ומהדרינן לכל חטאתם ולא לכל טומאותם. ודייקינן לר' אלעזר הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא מאי איכא למימר. ומהדרינן סבר ליה כרבי שמעון דאמר ממקומו הוא מוכרע וכו'. ועיקר מימריה דרבי אליעזר הקפר במסכת תעניות פרק ראשון [י"א ע"א] דגרסינן התם תניא ר' אלעזר הקפר אומר (אני) כל השרוי בתענית נקרא חוטא קל וחומר מנזיר דכתיב [במדבר ו' י"א] וכפר עליו הכהן מאשר חטא על הנפש, וכי באיזו נפש חטא זה, אלא מתוך שציער את עצמו מן היין, ומה המצער את עצמו מדבר אחד [נקרא חוטא] (כך) המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה וכו'. ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע הרי הוא אומר וכפר על הקודש מטומאתו של קודש.
